המורשת של ניר

ניר שירת כלוחם בשייטת 13 ארבע שנים ושלושה חודשים. בחודש ינואר 2001 החל בשירות קבע והיה אמור להשתחרר בספטמבר 2002. במהלך שירותו הגיע לדרגת רס"ל.

ניר למד בבית-הספר היסודי ארלוזורוב בחדרה, שבו למדו גם אביו פניאל וסבו יעקב. לאחר סיום כיתה ח' עבר ניר לבית-הספר תיכון חדרה, ולמד בו ארבע שנים במגמה ריאלית-פיזיקלית. היו אלה ארבע שנים אינטנסיביות של המון פעילות חברתית, וגם קצת לימודים. ניר עבר קורס מדריכים צעירים והצטיין בתחום השל"ח, ועל כך קיבל תעודת הצטיינות והוקרה מבית-הספר ומהגדנ"ע. הוא השקיע הרבה ממרצו בספורט, התאמן במכון הכושר ואף זכה במגן – מקום ראשון בדחיקת חזה.

ניר יצא עם משפחתו לטיולים ולחיק הטבע בכל הזדמנות, וגדל על ערכי ידיעת הארץ ואהבת המולדת.

ניר התכונן לצה"ל בהשקעה ארוכה ומתמשכת. כמו אחיו הבכור, הוא התאמן בחוג כושר קרבי שאורגן על-ידי הגדנ"ע והיה בין המתמידים בו. בעת לימודיו בכיתה י"א, בחופשת הפסח, יצא ניר לגיבוש לשייטת במסגרת גדנ"ע-ים ועבר גם קורס צלילה.
ביום גיוסו לצה"ל, בחודש ינואר 1998, התנדב לקורס טייס, אולם לאחר שהודח, פנה למסלול השייטת בחיל הים.

תום, חברו של ניר לקורס-הטייס, כתב: "תמיד הדהים, ריתק וקנה אותי הניגוד הזה שבין המראה החיצוני המסוקס, הבריון והחזה שלך, לנפש העדינה, הרגישה והשברירית שלך. תמיד היה נראה לי שכן, אתה אוהב את השרירים שלך, אבל באיזה שהוא מקום לא נעים לך, והיית עושה הכל שאנשים יראו איזה בן-אדם חם, עדין, רגיש ומקסים אתה. לא היית צריך להתאמץ או משהו כזה, זה בא באופן טבעי. חברות מתחילה ברגעי משבר, ומאז אותם רגעי משבר, אתה איתי כל הזמן… קריצ'י, גרמת לי לכל כך הרבה רגעי אושר… אני אומר לך בלב שלם ומחוייך – אתה גאון!!!"

"מה שמיוחד בך ניר, זה שהשארת חותם פה בעולם הזה. נירים הוא החותם שלך וזה חותם לנצח, תמיד תהיה מודל לחיקוי בעיני כולם. אני זוכר שעוד כשהייתי בנירים בכל קושי ומשבר תמיד הייתי נעזר בך, גם אם אתה לא פה פיזית, אני הייתי נעזר בך וכולם יודעים שהמקום הקבוע שלי בחדר אוכל היה מול התמונה שלך שנתנה לי כוח להמשיך הלאה. ברגעי משבר הייתי מסתכל על התמונה שלך ומרגיש אותך אומר לי "יאללה, קדימה, עוד קצת". ובאמת צדקת, למרות הקושי בכל הדרך הלא קלה שעברתי, באמת זה היה "רק עוד קצת".

המשכתי את הדרך כפי שבטוח רצית, והלכתי להיות לוחם בסיירת גולני, ותראה איזה עולם קטן, היום אני סטודנט בבינתחומי, ובכיתה איתי – חבריך מהיחידה.
אני בטוח שאתה גאה בדרך שאנחנו עושים וממשיכים לעשות בזכותך. ניר, אתה תמיד איתנו, ותדע שכל שנה אתה מייצר עוד ועוד נירים קטנים, שממשיכים את דרכך ואת חזונך, להיות חלק מחברה מובילה.
תודה אישית ממני על מי שאני היום, והכל בזכותך.
אוהב, אורי מהלל, בוגר צוות אופק בכפר הנוער, 2007."

"אני מתרגשת כל כך כשאני רואה את הדרך שהם עוברים, כשאני פוגשת את אורי ובוגרים אחרים ורואה לאן הגיעו", אמרה הדס קריצ'מן, אימו של ניר, בשיחה אישית בבוקר שלמחרת האזכרה. "לא פעם אני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות שכל הדבר הגדול הזה התחיל רק בזכות מותו של ניר?"

ביום הולדת האחרון של נירים, השתתפה הדס במפגש בוגרים-חניכים שהתקיים בכפר. "מרגש אותי לשמוע אתכם" אמרה לנערים "אבל חשוב לי שתדעו שניר לא היה איזה עילוי או אגדה, הוא היה שטותניק גדול."

חברים ובילויים העסיקו אותו לפעמים הרבה יותר מהלימודים ולמרות החיוך הזה שדיברתם עליו, והשמחה, לא הכל בא לו בקלות והוא התאמץ מאוד כשרצה להתגייס לשייטת."
והדס, למרות האובדן הנורא והכאב היומיומי, היא אישה קורנת, פעילה, לבבית ופתוחה.
"יש כל כך הרבה דברים שלא ידעתי עליו, על ניר. הוא היה הילד האמצעי, שטותניק. הבית שלנו היה תמיד מלא חברים שלו, הייתה הרבה פעילות יומיומית סביבו. המטבח, היה מרכז העניינים." היא מחייכת.
"הקשר שלו עם פניאל אביו היה אחר. היו להם שיחות ארוכות, הם היו לוקחים את הג'יפ הישן ונוסעים לטיולי שטח. הרבה פעמים ניר ויתר על בילויים עם החברים לטובת זמן עם אבא. אני חושבת שרק אחרי שנהרג, ושמעתי את הקצינים והחברים מהשייטת או אפילו המורים והחברים מהתיכון, מדברים עליו, הבנתי איזה אדם רציני ואחראי היה. איזו השפעה הייתה לדברים שהוא אומר ועושה על כל הסביבה. כמה הכוח שלו לא היה רק כוח פיזי. והנה, עכשיו זה נמשך, בנירים".